Competition in Halacha - Part 1

Let’s suppose that you live in an area that has one kosher grocery store that sells meat, kosher dairy items, some specialty products, things like that.  Let’s suppose that you know that if you would take advance orders on chalav yisroel products and other dairy items, you could make a trip to a large city about 8 hours away, buy everything there at the market there for 40% less than the retail price locally and then provide home delivery to each person who ordered from you.  After all of your costs, you can still make a comfortable profit by pricing the stuff for 20% less than the local retail price.  You start doing it and then the local store complains to the Rav of the town that you are causing him to lose business and that halacha mandates that he ban residents from using your new dairy delivery service.  Let’s suppose that the result of your competition has been to largely eliminate all but the most urgent demand for kosher dairy products from the local store.  What does the Rav do?  Is the existing business entitled to protection from competition that might be ruinous?  Does halacha postulate complete freedom of entry?  The operative גמרא is:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כא עמוד ב
אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, דינא הוא דמעכב עילויה, דא"ל: קא פסקת ליה לחיותי.

So what does Rav Huna say? The guy owns a mill that he runs in his alley way and the guy who lives in the same alley way wants to compete – no way, Rav Huna says the guy who was there first is protected from competition.  The Gemara continues -

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: פשיטא לי, בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב, ואי שייך בכרגא דהכא - לא מצי מעכב, בר מבואה אבר מבואה דנפשיה - לא מצי מעכב. בעי רב הונא בריה דרב יהושע: בר מבואה אבר מבואה אחרינא, מאי? תיקו.

Rav Huna son of Rav Yehoshua doesn’t agree.  He says, if the two guys are from different towns, then the resident can keep the non-resident from opening a business.  If they pay taxes to the same place – then the resident can’t stop the other guy. 

The Batei Din in Israel have understood the Talmudic Alleyway to be the equivalent of the contemporary neighborhood or שכונה.

So, how do we decide who the Halacha follows – the protectionist Rav Huna or the more-free entry Rav Huna son of Rav Yehoshua?  In general, we see the poskim following the free entry view – but not always.

In discussing the position of the Rambam we see:

הגהות מיימוניות הלכות שכנים פרק ו הלכה ח
ו] כרב הונא בריה דרב יהושע דהוא בתרא לגבי רב הונא דאמר דינא הוא דמעכב עליה וכן פסק ר' חננאל והתוס' ובאביאסף נראה דעתו כרב הונא:


So we have a single rishon, the אביאסף, following the protectionist view – in his case apparently the original store was at the end of an alley and the prospective competitor was at the front of it – customers would never have a chance to know that there was a store at the back end if they would come in and see a vender at the entrance.

This view ends up coming down to us in the following form, in what is perhaps one of the best known of all of responsa of the Rama.  Rabbi Meir ben Isaac Katzenellenbogen (1473-1565), known to us more specifically as the Maharam Padua, was also the Chief Rabbi of Venice, was a direct ancestor of Yechezkel Landau, the Noda BiYehudah, as well as, at least according to Rabbi Wein, a huge percentage of modern Ashkenazic Jews.

The case involves the publication of the Rambam by Katzenellenbogen in conjunction with a non-Jewish printer named Bragadin in 1550.  Shortly thereafter, a competing publisher, also not Jewish, named Marcantonio Justinian published another version of the Rambam, with a condensed version of the commentary that Katzenellenbogen had written.  During the ensuing controversy, Justinian claimed that many of the Hebrew books of Bragadin contained blasphemous material. After a council of cardinals had examined the matter, the pope issued a decree (August 1553) designating the Talmud and related works as blasphemous and condemning them to be burned. On Sept. 9, 1553, the Jewish New Year, a huge pyre was set up in the Campo de' Fiori in Rome of Hebrew books that had been seized from Jewish homes. The burning was commemorated every year thereafter by a fast on the Friday of Shabbat Chukat.  During this period, the Rama issued a cherem on the Justinian edition and, among the many reasons he cites in his very long responsum (Siman 10) (half of which deals with the applicability of Jewish law to non-Jews) is the גמרא that we have seen, quoting Rav Huna

היסוד הפשוט הראשון הוא בפרק לא יחפור +ב"ב כא, ב + אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקים ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקא מוקים גביה דינא הוא דמעכב עליה. ומשמע מדקאמר ואוקי גביה שעשה דבר זה בידיעתו ואפ"ה יכול לעכב עליו. אם כן הרי לפנינו שמדינינו אין לו ליענטילומר שני לדפוס +צ"ל: להדפיס+ זה כלל והגאון הנ"ל היה יכול לעכב עליו כפי שהוכחנו לעיל, וכן מצוה על הדיינין של ישראל. רק שבעונות ידם + תקיפה עלינו, מ"מ נעשה מה שעלינו מוטל לעשות ונחתוך הדין כדפרישית. ואע"ג שהרב אלפסי והרא"ש +ברי"ף יא, א וברא"ש פ"ב סי' יב+ פסקו דלא כרב הונא דקם ליה כיחידאי, מכל מקום אומר אני שיש להתיישב בדבר. שהרי במרדכי פרק לא יחפור +ב"ב סימן תקטז + מייתי בשם אביאסף, וז"ל: מבוי הסתום משלשה צדדין רק בצד אחד הוא פתוח לכנוס  בו, ודר ראובן אצל סופו הסתום ובא שמעון לדור כנגד הצד הפתוח, שאין כותי יכול ליכנס למבוי אם לא שיעבור על פתח שמעון, דינא הוא דמעכב עליו כדרב הונא עכ"ל. א"כ משמע שהלכתא כוותיה דרב הונא מדמייתי ראייה מיניה. אלא ע"כ צריכין אנו לחלק דבדבר דברי היזקא כגון הכא גבי מבוי שבודאי יזיק לו, כ"ע מודו דהלכתא כרב הונא

So we’re starting to see a strand of Halachic opinion that attempts to reconcile the opposing views in the גמרא.  This continues down through the poskim , and we’ll see two examples.

First:

שו"ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן עט

והרב"י מייתי דברי אביאסף שבמרדכי ומבוי הסתום מג' צדדי' רק בצד א' נכנסו לו וראובן דר בסופו הסתום ובא שמעון לדור נגד שאין הגוי יכול לילך אא"כ ילך תחלה לפני פתח שמעון נראה דיכול לעכב עליו כדר"ה וכ"כ בהגה' מיי' פ"ו משכנים ועל זה נבנה יסוד הראשון שבתשו' רמ"א סי' י' וצ"ע אי פסק כר"ה מה צורך לאורך הזה ואי ס"ל הלכה כר"ה ברי' דר"י אך בהא מודה ק' מנ"ל הא ועוד א"כ איך כ' הגה' מיי' דספק כר"ה בר"י ונלע"ד דודאי הך דר"ה קשה מ"ש רחיים דנקיט דוקא וע"כ הי' נראה לאביאסף דר"ה לא אמרה אלא בכי האי גוני שמעכב הראשון על השני שאין אדם עובר להשני קודם שיגיע לפתחו של ראשון כגון במבוי סתום וזה שייך ברחיים שמשמיע קול וכל עובר עליו יודע ושומע ביום ובלילה שיש כאן רחיים ומי פתי ילך אל השני כיון שהראשון קודם לו נמצא פוסק לחיותי' לגמרי וכעין אביאסף מיירי בחנות פתוחה וחנוני יושב ופירות לפניו וכל עובר במבוי פוגע בראשון תחלה ופוסק לחיות' לגמרי אבל שארי אומנו' כגון חייט ובורסקי לא שייך דין זה בשום אופן אפי' דר בראש המבוי וזה בסופו מ"מ אין הכרח שילך אל הראשון ולא אל השני כי מנא ידעי כ"ע שיש כאן חייט או בורסקי וליכא אלא פחתי ולא פסקי' לחיותא ומזה לא מיירי ר"ה ומסייעא לי' הש"ס ממצודה דמפרש כהריאן מיגאש דנתן עיניו בדג גדול וע"י מצודה שבאמצע הדרך פסיקי לחיותי לגמרי שלא יבוא הדג אל גבולו כלל

The way the חתם סופר understands the earlier ruling of the אביאסף is in a very narrow way – he tells us that the selection of the example of a miller is deliberate and was chosen as an example of something that would absolutely destroy the business of the first miller, whose mill is farther down the alleyway.  He understands that according to the אביאסף, everyone, including R Huna B R. Yehoshua, would acknowledge that in case of a complete disruption of business, and not merely a diminution, there is an absolute right to prevent the interloper from opening up.  So the effort to harmonize the two views in the גמרא continues and is given a fairly narrow scope in the חתם סופר ‘s thought

The second case is from the 1950's.

שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק א סימן לח

ברור טעמי הפס"ד בדבר אנשים שהלכו מביהכ"נ של רבי אחד שהתפללו אצלו ויסדו בגבולו ביהכ"נ אחר על עצם הליכה משם וקפוח פרנסתו ח' דעשי"ת תשי"ח.

בדבר הרבי שתבע מאלו שהתפללו אצלו מיום שקנה ביהכ"נ שלו קרוב לשלש שנים ואח"כ יסדו בגבולו ביהכ"נ אחר אשר ע"י זה השיגו גבולו וקפחו פרנסתו וגם הוזל שיוי ביהכ"נ שלו ע"י זה אשר אי אפשר למכרו בלא הפסד גדול מאד כי לביהמ"ד אינו שוה כלום ולדירה וכדומה אין למי למכור משום שיצטרכו להוציא הרבה, כי אם לא היו מייסדים ביהכ"נ אחר כל מי שהיה דר שם ואף מי שהיה בא אח"כ לדור שם היה מתפלל אצלו, ואף שיש שם עוד ביהכ"נ אבל אינו לפי רוח היראים ועתה כשיסדו הם שהם אנשים חשובים הלכו הרבה מהיראים שהיו הולכים אצלו לביהכ"נ שיסדו הם. והם השיבו כי לא היה אפשר להם להתפלל בביהכ"נ של רב זה, מצד שינוים בנוסח ובניגון התפלה אשר הוא בלבול גדול להמתפללים שלא הורגלו בזה, וגם מצד שדרכו של הרב לקלל ולהפחיד ולבזות כמו שאירע איזה פעמים שזה קשה לסבול, וגם שאיזה מהתפללים שם זלזלו את רבם הצדיק שא"א להם לסבול זה ולכן היה להם הרשות להפרד ולקבוע ביהכ"נ אחר, ואומרים שלא עשו שום פעולה ולא בדברים להמשיך אנשים שילכו לביהכ"נ שלהם. והרבי השיב שבכל העת היה בשלום עם כל אדם והפחדות שלו היה רק פעם אחת להציל את עצמו מהוצאת שם רע ופעם השני לא היה ענין הפחדה רק התעוררות בעלמא שכל אחד צריך רחמים ויותר לא היה שוב חרחורי דברים ביניהם.

הנכון לע"ד שלא היה רשות לא להם ולא לשום אדם ליסד ביהכ"נ אחר במקום הסמוך שע"י זה ודאי שהרבה מאלו שהיו הולכים אצלו כשלא היו מייסדים ביהכ"נ האחר ילכו לביהכ"נ האחר שיסדו דיש בזה איסור מהפך בחררה ויורד לאומנות חברו כמבואר בחת"ס חלק חו"מ סימן ס"א דבדבר שאין מקום לשניהם איכא איסור יורד לאומנות חברו אף לבר מאתיה אף לר"ה בדר"י ב"ב דף כ"א והובא בפ"ת סימן קנ"ו סק"ג. ואף שעדיין נשארו אצלו אנשים שמתפללים שם כיון שהוקטן המנין כל כך עד שאין לו כדי חייו והוזל ע"י זה ביהכ"נ שלו בהרבה מאד הוא ודאי קפוח הפרנסה שאסור. ומפורש כן ברש"י ב"מ דף ע"א ד"ה יורד דאף רק למעט מזונותיו של חברו אסור בדין יורד לאומנות חברו משום דלמעט מכדי חייו הוא כפסוק לגמרי. ופשוט שכדי חייו מיקרי כדרך ההוצאה לאנשים בינונים ממדרגתו בחשיבות, וראיה מכדי חייו שהתירו להלוות לנכרים בריבית שהכוונה לכל ההוצאה לא רק למזונות לבד וכן הוא באיסור יורד לחייו שהוא בממעט לו שלא יהיה לו כדי הוצאתו אף שעדיין ישאר לו למזונות מצומצמין.

וכ"ש הכא שמייסדי ביהכ"נ האחר אינו להרוחה שיותר אסור כי כל הטעם שמתיר ר"ה בדר"י לבר מבואה דידיה הוא מטעם אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי, שהוא מטעם שהראשון ג"כ לא היה לו רשות לאסור עליו לקפחו מלהרויח מעסק כזה, ולא שייך זה בעושה השני שלא להרוחה שנמצא שהראשון אינו מקפחו בכלום והשני מקפח לראשון שבזה מסתבר שאסור אף שהוא רק להפחית ולא לקפח לגמרי. ויותר מזה מצינו ביו"ד ס"ס רמ"ה ברב שמותר מצד קנאת סופרים ללמד לרבים אף שיש שם רב ומ"מ אסור לקפח פרנסת הראשון בדברים שהם בהיתר ברור, ואף בדברים שהוא פרס שאנו בושים כמו מגיטין וחליצה נמי כתב הש"ך ס"ק ט"ו שמצד המנהג אפשר יש למחות בזה, ואיירי התם ברב שלא קבלוהו כפועל לשלם לו בעניני הכנסה אלו כמפורש בד"מ שם ובתה"ד סימן קכ"ו וסימן קכ"ח, ומש"כ ברמ"א כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב כוונתו רק שקבלוהו לקראו רב וממילא היו נותנים לו כל אחד שהטריח אותו בגיטין וכדומה הפרס הקצוב ע"ז. ועיין בחת"ס יו"ד סימן ר"ל שבשכרוהו כפועל אף מדינא אסור לקפחו אף בפרס דגיטין וכדומה, ומש"כ החת"ס שם אבל בזה"ז שמקבלים ועוקר דירתו ממקומו ובא לכאן, פשוט שלאו דוקא עוקר דירתו שאין חלוק דשוכר פועל אם הוא מאותו מקום או עוקר דירתו ממקום אחר. וכ"ש בכאן שלא שייך בבתי כנסיות היתר דקנאת סופרים וגם ההכנסות מביה"כ הם בהיתר גמור שאסור לאחרים לקפחו.

ומכיון שהוא דבר איסור מדין יורד לאומנות חברו לא שייך להתיר בשביל הטענות דשינוי הנוסחאות במקצת ושינוי הנגון בתפלות ר"ה ויו"כ שכל אחד מתפלל מתוך הסדור שאין הבלבול מבטלו מתפלה, וכ"ש אחרי שכבר הורגלו שלש שנים שכבר נתרגלו בהם. וכן שאר הטענות ממה שאירע שקלל והפחיד בשביל שציערוהו וזלזל איזה פעמים אין כדאי להתיר איסור לירד לחייו, דמה שתניא בקידושין דף כ"ח הקורא לחברו רשע יורד עמו לחייו ופירש"י דהוא אף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו, הוא רק כשהוא היה המתחיל ולא כשציערוהו ומצד צערו קרא להמצערו רשע. וגם לשון קאמוניסטן גוים שאומרים שאמר בכעסו מסתבר שאינו כקורא רשע, משום דקאמוניסטן הוא שם לא על הרשעות אלא על הפארטיי /מפלגה/ והרבה רשעים בעולם שאינם קאמוניסטן וא"כ ידוע לכל שהוא רק שם זלזול בעלמא שאמר שהנהגתו בזה הוא כהקאמוניסטן. וכן הוא כשקורא ליהודי גוי שידוע לכל שהוא רק זלזול בעלמא שהנהגתו בזה כגוי, ול"ד לקורא רשע שאומר ממש שהוא רשע שכן יבינו השומעים קריאתו. ואף בקורא רשע הא רש"י בב"מ דף ע"א פליג ע"ז וסובר שאסור לירד לאומנתו ולמעט מזונותיו. וכ"ש שטענתם שאחד מהמתפללים ביזה את רבם שהרב אינו פושע כלל בזה שאין כדאי להתיר איסור לירד לאומנתו. ולכן להנצל מהאיסור שכבר נעשה מוכרחין לפייסו בממון ובמחילה עד שיתרצה וימחול. ולא סגי בכאן לבקש מחילה ג' פעמים ולהחשיבו לאכזרי כשלא ימחול בחנם, כי מאחר שיש לו הפסד ממון וטענת איסור בדין התורה רשאי שלא למחול עד שיפייסוהו בממון אף שאין מוציאין זה בדיינים.

והנה על אלו האנשים שהתפללו אצלו יש עוד איסור דמדרכי שלום דיליף מהרי"ק שורש קי"ג מהא דמערבין בבית ישן מפני דרכי שלום שאיתא בגיטין דף ס', דכמו כן אסור לשנות מקום התפלה אפילו היכי שיש קצת טעם, משום דבהא נמי איכא חשדא שיאמרו שהוא או בני ביתו אינם מהוגנים ואיפסק כן בש"ע או"ח סימן קנ"ג סעיף י"ז. ומסתבר שאף להי"א שהביא המג"א בס"ק מ"א שבמקצת שרוצים להתפלל במקום אחר רשאין כיון שגם בביתו מתפללים, הוא רק כשלא היה לבעה"ב שהתפללו בביתו פרנסה מזה, רק מצד חזקת מצוה שבזה אולי סובר הי"א דליכא גם חשדא כשנשארו מתפללים שם כדאיתא בפמ"ג אבל כשיש לבעה"ב פרנסה מזה איכא חשדא אף כשנשארו שם מתפללים, דהרי יאמרו הכל שודאי לא היו הולכין משם להפסידו אם הם מהוגנים. ולכן אם הטעם שהלכו משם הוא טעם קלוש אין רשאין אף להי"א שבמג"א. ולהטעם השני שיכול לומר שאין רצונו לילך למרחוק, מסתבר ודאי שאין רשאין לילך משם כשיש לבעה"ב פרנסה אף רק מקצת, דהא חזינן שאף רק בשביל הנאה מועטת שהיה לבעה"ב שהתפללו שם דלא יצטרך לילך למרחוק ואף שהוא נגד שכר פסיעות, אסרו מפני דרכי שלום, אף שליכא שום טעם מדינא לשעבד את האחרים לעשות לו הנאה זו דלא שייך בכלל שעבודים וחיובים על דבר כזה, כ"ש שיש איסור מצד תקנה זו מפני דרכי שלום למנוע ממנו הנאת ממון שזה הא יש לו מכל מתפלל אצלו ונמצא שלכל הטעמים אין רשאין אף מעט מאלו שקבעו להתפלל אצל רב זה לילך משם למקום אחר אף להי"א שבמג"א.

אך מצד איסור זה דדרכי שלום, אם יש להם טענה גדולה היו רשאין כדאיתא במג"א סימן שס"ו סק"ז והפמ"ג בסימן קנ"ג סק"מ כתב דבטענה רבה משנין ולא חיישינן לחשדא, שכוונתו אף אם החשד יהיה בדבר אחר שליתא מ"מ לא תקנו לאסור מפני דרכי שלום, והטעם אולי משום שלזה איכא דרכי שלום איפכא. שלכן אף ששינוי הנוסחאות והנגינה אינם טעמים חשובים אף להתיר איסור זה אחרי שכבר הורגלו ג' שנים, אבל הטעמים דהפחדות והזלזולים יכולים כשמקפידין להחשיב זה לטעמים חשובים להתיר איסור זה דדרכי שלום. אבל אינם טעמים להתיר איסור החמור דיורד לאומנתו שהחת"ס מסיק בסימן ע"ט דהוא מדאורייתא עיין שם. ואם האמת הוא כדברי הרבי שאין להם הטענות אלו אסורין אבל אין שייך להשביע על זה מכיון שהוא רק לאיסור ולא להוצאת ממון והם יחושו לנפשם אם האמת כדברי הרבי.

והנה עתה שנבטל כבר ביהכ"נ שיסדו במקום הקרוב והולכין להתפלל בישיבה דברוקלין דהוא מקום רחוק בקביעות מנין והוא גם מקום שמתפללין שם מתחלה, אם הוא רחוק כל כך שלא נחשב בגבולו שבשביל קביעותם לא ימשכו שעוד אנשים שהיו הולכין להתפלל בביהכ"נ של הרבי ילכו לשם ליכא איסור השגת גבול, ואם המנין דמתחלה היה שם ג"כ מאנשים חרדים הרי היה ביהכ"נ כזה מתחלה ואין לאסור אף אם גם מכאן ילכו לשם אם לא ישפיעו עליהם. אבל עכ"פ טענה השניה יש להרבי על אלו שהתפללו אצלו מצד תקנה דדרכי שלום ונידון כדלעיל.

ולגרום בהשפעה על אחרים שילכו מביהכ"נ של הרבי איכא ממילא לבד איסור יורד לחייו של חברו גם איסור לפני עור דהרי האחרים יעברו בעצמם. משה פיינשטיין

So we see Rav Moshe taking the reconciliation of the two views in a very different direction.

Home

Have a question?

 

Last Revised February 14, 2011
Copyright © 2011 by Adam M. Charney
All Rights Reserved